למה כדאי לך "להיות בתחושה" שעוברת עליך גם אם היא לא כזו מקדמת ושלילית לך - ולא ליצור שום "התערבות"?

אז נכון, יש רגעים בחיים שאין לנו פשוט כוחות לעשות שום דבר, אבל האם "להילחם בעצמך" מבחינה פנימית כדי להיות דווקא אז בעשייה גבוהה, זה הדבר הנכון לעשות אותו? האם בתקופות כאלו של נפילה מסויימת במצב הרוח, משבר כזה או אחר וכדומה, האם דווקא אז העשייה שלנו צריכה להיות גבוהה הרבה יותר כדי לצאת מזה?

כמו כל שאלה טובה, התשובה היא... תלוי.

הנה הגישה שלי: קודם כל, נכון בשביל "לקום על הרגליים" מתוך אותו מקום נמוך שנקלעת אליו אתה צריך להיות בעשייה גבוהה הרבה יותר מהרגיל, זה באמת מה שאותו אדם זקוק אליו באותם רגעים. דווקא אז העשייה של אותו אדם שנמצא כבר במקום נמוך, צריכה להיות בשיא "מהרגיל", כי הוא נמצא לא במקום כזה טוב.

אז הנכונות שלנו, דווקא באותם תקופות להיות בעשייה גבוהה ואפילו אדירה מעבירה מסר מאוד נכון – שאנחנו יודעים שכדי לצאת מזה, דרושים כאן מהלכים שלא עשינו לפני כן, כמו המשפט הזה שאומר: מצבי קיצון דורשים עשייה גדולה וגבוהה יותר, ובפועל דורשים עשייה אגרסיבית ומאסיבית עוד יותר מהרגיל, דווקא בתקופה כזו".

באופן אישי זו גם הגישה שלי בתקופות כאלו של חוסר וודאות או משבר ונפילה כזו או אחרת, ואכן, אני בקשר עם הרבה אנשים שחלקם היו סטודנטים ולקוחות פרטיים שלי גם בעבר שחוו תקופות כאלו, חוסר וודאות או משברים כלכליים או אישיים אחרים, וגם נפגעו מזה לפעמים קשה מאוד.

אבל עכשיו עולה השאלה, מה אם התחושה הזו של חוסר חשק או נפילה גבוהה באנרגייה שלי בגלל מה שקורה סביבי, האם אני אומר להתעלם ממה שאני מרגיש וממש להכריח את עצמי לזוז, להכריח את עצמי לפעול ולהיות בעשייה בניגוד למה שמתחולל לי מבפנים? האם אני אמור להיות בלחימה-פנימית כל כך חזקה באותה תקופה?

וכאן יש לי מה לומר לך משהו חשוב מאוד, גם אם זה סותר קצת את מה שתיארנו כאן למעלה לפני רגע.

התשובה היא, ממש לא – זה בסדר גמור ואפילו רצוי לקחת פסק זמן ואפילו לעצור לגמרי, אם תחושות לא-מקדמות ושליליות מאוד קורות לך. זה אפילו חשוב "להכיל" את התחושות האלו, ממש להיות בתוכם ולא לנסות לעשות שום דבר בשלב הראשוני הזה, "לחבק את התחושה" עד כדי כך.

תת-ההכרה והלא-מודע שלך ושל כל אדם הוא ממלכת הרגש, יש סיבה למה אתה מרגיש את מה שאתה מרגיש אותו! התפקיד העיקרי שלו הוא להגן עליך, והדרך היחידה שלו "לדבר" אליך במירכאות הוא באמצעות סמלים, תמונות ותחושות (רגשות) כמובן.

ולכן ברגע שאתה מרגיש לא טוב, בגלל כל מיני דברים שמתרחשים בחיים שלך. כל לחימה, הימנעות, הדחקה, דיכוי או "בריחה" מכל סוג שהוא מהרגש שאתה לא רוצה לחוות אותו, רק יביא לך את אותו הרגש בהמשך בעוצמה חזקה פי כמה – כמו אפקט הבומרנג – אפקט ה-BACKFIRE בלועזית.

לכן רצוי לעצור, רצוי לקחת את הפסק הזמן ולהיות בתחושה שעוברת ולא לנסות ישר וליצור "התערבות" שם. אחד המורים הבכירים שלי מהתחום, היה אפילו אומר תמיד: תן לתחושה הזו, לא משנה כמה חזקה ושלילית היא או לא מקדמת, תן לה "להיכנס בך כמו משאית" – ממש ככה.

ולשאלת השאלות, כמה זמן כדאי לי לקחת פסק זמן שכזה? כמה זמן כדאי לי לעצור?

כמובן שהתשובה פה היא אינדיבידואלית לחלוטין, יש אנשים שעבורם לקחת כמה ימים שבהם הם מרשים לעצמם כזה פסק זמן, ולא להיות בעשייה זה בסדר גמור, וזה כבר ייצור עליהם השפעה חיובית להמשך.. ויש אנשים שירגישו שלקחת כזה פסק זמן ארוך של חוסר עשייה זה יותר מידי, אבל גם לאלו ההמלצה שלי אליהם, היא כן לקחת פסק זמן מסוים ביומיום שלהם, כמה שעות פה ושם. אם ימים גדול עליהם, אז כמה שעות ביומיום לתת לעצמם את הרשות לא להיות בעשייה, וזה בסדר גמור בתקופה הזו להיות פחות פרודקטיביים כמו תמיד.

ואז אחרי "פסקי הזמן" האלו, אחרי שהיינו בתחושה או בתחושות, "הכלנו" אותן, נתנו להם את המקום, לא ניסינו בזמן הזה ליצור שום התערבות ושום בריחה מכל סוג שהוא שם. לא ניסינו לשתות אלכוהול כדי להקהות את התחושה שם, לא ניסינו לקחת שום כדור רפואי שמשפיע על תחושות (כי גם זה סוג של בריחה), לא ניסינו לקפוץ במקום, לרקוד, לצרוח ולהשתולל – כמו שכל מיני גורואים בעולם מציעים כדי לשנות את "הסטייט אוף מיינד", בשלב הזה לפחות אני מתכוון.

פשוט היינו שם, לא פחדנו להיות שם, וכמו שציינתי לפני רגע נתנו לתחושה הזו להיכנס בנו כמו משאית ללא שום פחד. ואז אחרי כל זה, אפשר לחזור ל-מה שדיברנו בתחילת הפוסט הזה – לעשייה אדירה, אגרסיבית ומאסיבית כדי לצאת מאותו מקום.

אז אני לא בעד או נגד "הורדת הילוכים" בחיים שלך – אלא בעד קבלת החלטות בהתאם למה שקורה ואתה חווה ומרגיש אותו ברגע מסוים. כן, אבל חד משמעית טובה גם לך באופן אישי. ממש לא להילחם בעצמך מלחמה פנימית "במי שאתה" או בתחושות שעוברות עליך מבפנים – כמו שתיארתי לך את האפקט שזה יכול ליצור לטווח הארוך שהוא לא טוב בכלל.

מעניין אותי לשמוע אתכם, מה הגישה שלכם אומרת בתקופות של חוסר וודאות, בתקופות כאלו של משבר או נפילה כזו או אחרת – אתם מעדיפים לפעול בעשייה גבוהה דווקא אז, אגרסיבית ומאסיבית לא משנה מה הרגש אומר? או שאתם מאלו שמורידים הילוכים ולוקחים פסק זמן מסוים, עד שמרגישים שמיציתם אותו?